גבריות בעולם שקורא לה רעילה: ההגדרה החיובית
לגבר בישראל של היום מציעים שתי אפשרויות, ושתיהן גרועות.
אפשרות ראשונה: להתבייש. הגבריות שלך “רעילה”, הדחפים שלך חשודים, והכי טוב שתשב בשקט ותתנצל מראש. אפשרות שנייה: לזייף. להיות “אלפא”, לשחק דומיננטי, לדבר על נשים כמו על שלל ולהעמיד פנים שכלום לא כואב.
ראיתי לאן שתי הדרכים מובילות. הראשונה מייצרת גבר כבוי, שמתנצל על עצם הנוכחות שלו, וכולם מסביב, כולל אשתו, מרגישים שמשהו חסר. השנייה מייצרת גבר שריון, שעסוק כל היום בתחזוקת ההצגה, עד שנשבר בפרטיות. שני סוגים של אבודים.
יש דרך שלישית, והיא דורשת הגדרה מחדש.
מה זו גבריות, בלי פילטרים
ההגדרה שאני עובד איתה פשוטה: גבריות היא כוח הייצור של גבר.
הכוח לבנות: עסק, בית, גוף, משפחה. הכוח להגן: לעמוד בין הסכנה לבין מי שיקר לך, גם כשהסכנה היא כלכלית או רגשית. הכוח לשאת: אחריות, החלטות קשות, ימים רעים, בלי להתפרק על הסביבה. והכוח להוביל: קודם את עצמך, ואז להיות דוגמה שאחרים הולכים אחריה מרצון.
וחשוב להבין שההגנה של היום נראית אחרת מפעם. פעם הגנה הייתה פיזית. היום, לעמוד בין המשפחה שלך לבין סכנה זה לרוב דברים שקטים: להחזיק את הבית רגוע כשהעסק רועד, לספוג את הלחץ בעבודה בלי להביא אותו הביתה כצעקות, להיות היציב בחדר כשמגיעה בשורה רעה. אף אחד לא נותן מדליות על ההגנה הזאת. היא עדיין הלב של התפקיד.
וההגדרה הזאת נקייה בכוונה: אף מילה נגד נשים, אף דרישה להשתיק רגש, אף צורך לרמוס מישהו בדרך. גבריות בריאה לא באה על חשבון איש. להפך, כולם מסביב מרוויחים ממנה, כי גבר שמייצר, מגן ונושא הוא בדיוק מה שמשפחה, קהילה ומדינה צריכות.
וזה בדיוק מה שהשיח פספס: כשקראו לכל עיוות “גבריות רעילה”, גברים טובים שמעו “הגבריות שלך רעילה” והתחילו לכבות את המנוע עצמו. אבל אלימות והשתקה הן לא גבריות עודפת. הן גבריות שבורה, מנוע חזק בלי הגה. הפתרון הוא לא לכבות את המנוע. הוא לבנות את ההגה.
איך בכלל הגענו לבלבול הזה
תחשוב רגע על אבא שלך, ואולי על סבא שלך.
הם החזיקו גרסה אחת של גבריות: תספק, תשתוק, תסתדר לבד. הגרסה הזאת בנתה פה מדינה. היא גם השאירה הרבה בתים עם אבא נוכח-נעדר, כזה שהיה בבית ולא היה שם באמת. ראית את המחיר מקרוב, ובצדק רצית משהו אחר.
אבל במקום לתקן את הגרסה, כולם זרקו אותה. כל ביטוי של כוח גברי נהיה חשוד. ונשארת, יחד עם דור שלם של גברים, בלי שום הגדרה חיובית לשאוף אליה. לתוך החור הזה נכנס האינטרנט עם דמויות האלפא. למה זה עבד? כי מי שמציע לגבר צעיר גאווה, אפילו מזויפת, מנצח את מי שמציע לו רק אשמה. ככה נוצרה הבחירה העקומה בין להתבייש לבין לזייף. הדרך השלישית, זו שפה, היא ההגדרה שהייתה חסרה באמצע.
המבחן האמיתי: לא איך אתה נראה, מה אתה בונה
גבריות של הופעה נמדדת בכמה אתה משדר: קול, ביטחון מוחצן, סטייל. גבריות אמיתית נמדדת במה שנשאר אחריך בסוף היום: מה בנית, במי תמכת, באיזו מילה עמדת.
ולכן המבחן היומי שלה הוא שאלה אחת פשוטה: מה ייצרתי היום? גבר שמייצר מרגיש את הגבריות שלו בלי צורך להוכיח אותה, כי כל דבר בעל ערך שיוצא מהידיים שלו נרשם אצלו בפנים כהוכחה, וההוכחות האלה מזינות את ההרגשה, אבל שים לב שזה עובד גם בכיוון ההפוך, וזה החלק שכמעט אף אחד לא מספר לגברים. תכף נגיע אליו. בינתיים, גבר שהפסיק לייצר ירגיש את החסר, לא משנה כמה “גברי” הוא נראה, ולרוב ינסה לפצות בדיוק בהופעה: אופנוע גדול יותר, קול רם יותר, סיפורים גדולים יותר. הפיצוי הזה הוא אחד השלבים של לופ הריקנות, ואפשר לצאת ממנו.
יש עוד מבחן, עדין יותר: מי נשען עליך בשקט? לא מי מוחא לך כפיים. מי מפסיק לבדוק אחריך. אישה שלא צריכה לוודא פעמיים. ילד שרגוע כשאבא בבית. חבר שמתקשר דווקא אליך כשקשה. ההישענות השקטה הזאת היא התעודה האמיתית, ואי אפשר לזכות בה בהופעה. רק בעקביות של מילה שמתקיימת.
ושים לב שבשני המבחנים אין אף שאלה על איך אתה נראה, כמה אתה מרוויח או מי מפחד ממך. גבריות אמיתית נמדדת במה שהיא בונה ובמי שהיא מחזיקה. כל השאר הוא אריזה.
רגש הוא לא האויב של הגבריות
צריך לפרק גם את השקר הזה, משני הכיוונים.
הכיוון הישן אמר: גבר לא בוכה, גבר לא מפחד, תבלע. התוצאה: גברים שצוברים ומתפוצצים, או כבים לגמרי. יש ניסוח שחוזר על זה אצל גברים שוב ושוב: כל החיים מתמודדים עם הכול לבד, צוברים וצוברים, עד שזה יוצא בצורות שהם לא גאים בהן.
הכיוון החדש לפעמים אומר: תרגיש הכול, תשתף הכול, כל הזמן. וגם זה מפספס, כי גבר שכל רגש שלו נשפך החוצה בלי עיבוד מפסיק להיות יציב, והיציבות היא בדיוק מה שהאנשים שלו צריכים ממנו.
הדרך הבוגרת: להרגיש הכול, לבחור מה עושים עם זה, ולדעת שגם את ההרגשה עצמה אפשר לייצר ולא רק לספוג. לזהות את הכעס לפני שהוא מדבר במקומך. לשתף את מי שצריך, בזמן הנכון, במקום לפרוק על מי שלא אשם. זו לא רכות וזו לא קשיחות. זו שליטה עצמית של גבר בוגר, והיא חלק מהחוזק, לא סתירה שלו.
ככה זה נראה ברגע אמיתי: חזרת הביתה אחרי יום מתסכל, והילד שפך משהו על הספה. הגרסה השבורה מתפוצצת עליו, כי הוא היה שם כשהלחץ חיפש יציאה. הגרסה הכבויה בולעת, מחייכת, ומוסיפה את זה לערימה שמחכה להתפוצץ בהמשך. והגרסה הבוגרת אומרת בקול רגוע: “אבא עצבני מהעבודה, לא ממך. תביא מגבת, ננקה ביחד”. שלוש שניות של בחירה, וזה כל ההבדל בין גבר ששולט בכוח שלו לגבר שהכוח שולט בו. איך בונים את השליטה הזאת בפועל, כתבתי במאמר איך להיות גבר חזק באמת.
וזה הכיוון ההפוך שהבטחתי קודם: את ההרגשה שאתה יוצא איתה לפעולה אתה יכול גם לייצר בעצמך, בכוונה, לפני שהתחלת. זה לא שקט וזה לא ניתוק, זו עבודה בדיוק כמו כל דבר אחר שאתה עושה בלי חשק, רק שהמגרש שלה הוא בפנים. והיא לא באה במקום העשייה אלא ממש לפניה, כמו סט קל לפני המשקל הכבד, וכל ההבדל הוא שאתה ניגש לעבודה שלך ממקום מלא ולא ממקום ריק. את התרגיל עצמו, צעד אחרי צעד, כתבתי במאמר על מוטיבציה פנימית.
ועוד אמת אחת על רגש, שאף אחד לא מלמד גברים. מה גורם למורה להרגיש מורה? תלמיד. מה גורם לאבא להרגיש אבא? ילד. ומה גורם לגבר להרגיש גבר? אישה. יש הרגשות שאתה פשוט לא יכול להגיע אליהן לבד. אתה יכול להרגיש מצליח, חזק, עצמאי, ואת ההרגשה שאתה ניגש איתה לעבודה תלמד לייצר בעצמך. אבל להרגיש גבר עד הסוף? בשביל זה צריך אישה בחיים שלך, ובלעדיה יש שפע שלם של רגשות וחוויות שאתה חי לידו, לא בתוכו. ואם זה נשמע לך כמו תלות, אז כן, זוגיות היא תלות הדדית, וזה בסדר גמור. מורה לא נהיה פחות מורה כי הוא צריך תלמיד. זה החלק בתפקיד שנפתח רק מול מישהי שהפוכה ממך, וכל מה שאתה בונה כאן לבד הוא בדיוק מה שיחזיק את זה כשהיא תהיה מולך.
איך בונים גבריות ביומיום
לא ברטוריקה. בארבעה הרגלים:
ייצור יומי. דבר אחד שנבנה בכל יום, קטן ככל שיהיה: הצעה שנשלחה, דלת שתוקנה, חצי שעה על המיזם הקטן שלך. זה הדלק.
מילה שמתקיימת. התחייבות קטנה אחת בבוקר, קיום מלא עד הערב. זה השלד. גבר שהמילה שלו שווה, קודם כל לעצמו, הוא גבר שאפשר לבנות עליו הכול, ועל השריר הזה כתבתי מאמר שלם.
גבול ברוגע. אמירה אחת של עמדה בכל יום, בלי ווליום: “זה לא מתאים לי הערב”, “החלטתי אחרת”. הגבול הרגוע הוא ההבדל בין סמכות לתוקפנות.
אחריות בלי האשמות. בכל מצב, השאלה הראשונה: מה החלק שלי, ומה אני עושה עכשיו? גבר שמאשים את הנסיבות נשאר לגור בהן. גבר שלוקח אחריות זז.
הבן שלך לומד ממך מה זה גבר
ואם יש בבית ילדים, לכל אחד מארבעת ההרגלים האלה יש קהל.
תיקח רגע אחד כדוגמה: שישי בצהריים, אתה והבן מתקנים ביחד את הכיסא שמתנדנד. הוא לא יזכור שום הסבר על אחריות. הוא יזכור את הידיים של אבא על המברג, ואת זה שאבא אמר ביום שלישי “בשישי מסדרים את זה” ובשישי זה קרה. מהרגעים הקטנים האלה הוא מרכיב לעצמו תשובה לשאלה מה זה גבר, שנים לפני שהוא יֵדע לנסח אותה. והבת מרכיבה מאותם רגעים משהו אחר: את הסטנדרט למי שיעמוד לידה בעתיד.
ככה נראית הדרך השלישית: לא להתנצל על הגבריות ולא להציג אותה. לבנות אותה. ומי שבונה אותה בבית משנה גם את הזוגיות שלו, על זה כתבתי בנפרד: להיות גבר בזוגיות. ואת התמונה המלאה, מהטרמוסטט ועד הזהות, תמצא במדריך: התפתחות אישית לגברים.
והמבחן שלך להיום פשוט: דבר אחד שנבנה, מילה אחת שקוימה, עמדה אחת שנאמרה ברוגע. שלושה דברים קטנים, ערב אחד, וכבר התחלת לבנות את ההגדרה החדשה במקום להתווכח עליה. כי על גבריות לא מתווכחים ולא מצביעים בסקרים. אותה מייצרים, יום אחרי יום, בשקט.
העולם לא צריך פחות גברים. הוא צריך יותר גברים אמיתיים. כאלה שבונים.
שאלות נפוצות
מה זה גבריות רעילה, והאם גבריות היא בעיה?
גבריות רעילה מתארת דפוסים הרסניים: אלימות, השתקת רגש, שליטה בכוח. הדפוסים האלה אמיתיים ומזיקים, אבל הם לא הגבריות, הם העיוות שלה. גבריות עצמה, הכוח לבנות, להגן ולשאת באחריות, היא לא בעיה. היא בדיוק מה שחסר כשגבר נעלם מעצמו ומהמשפחה שלו.
מה זו גבריות בריאה בפועל, ביומיום?
גבר שקם ומייצר גם כשלא בא לו, ושיודע גם לייצר לעצמו את ההרגשה שממנה הוא יוצא לעבודה במקום להילחם בה כל בוקר מחדש. שאומר את האמת שלו ברוגע ועומד בה. שמרגיש כעס ופחד ולא מפיל אותם על הסביבה. שהמילה שלו שווה, ההבטחות שלו מקוימות, והאנשים סביבו רגועים כשהוא בתמונה. שום דבר מזה לא דורש לדרוך על אף אחד.
איך מחזירים גבריות שנשחקה עם השנים?
לא בהצהרות ולא בסגנון, אלא בחזרה לייצור: משהו אחד שנבנה בכל יום, הבטחה קטנה לעצמך שנסגרת עד הערב, ועמדה אחת שנאמרת בשקט. הגבריות היא שריר של עשייה. היא לא אבדה, היא מנוונת מחוסר שימוש, וחוזרת מהר כשמתחילים להפעיל.