תחושת ריקנות אצל גברים: הסיבה שאף אחד לא אומר
מבחוץ הכול בסדר. עבודה, אולי משפחה, בילויים בסופ”ש. ומבפנים, שקט מוזר. תחושת ריקנות בלי שום סיבה נראית לעין, כמו לצפות בחיים של עצמך מהיציע.
יש מילה אחת שחוזרת אצל גברים במצב הזה, שוב ושוב: רדום. “פשוט רדום”. שנים על אוטומט, בלי חשק אמיתי לכלום. לא עצוב, לא שמח. כבוי.
אם אתה מכיר את התחושה הזאת, אני רוצה להגיד לך שני דברים. הראשון: אתה לא לבד, גם אם אתה בטוח שכולם מסביב מלאים ורק אתה חלול. הרבה מהגברים שנראים לך הכי מסודרים מכירים את השקט הזה מבפנים, הם פשוט לא מדברים עליו, בדיוק כמוך. והשני: יש לזה הסבר פשוט להפתיע, ורוב המקומות שתחפש בהם תשובה יפספסו אותו.
ההסבר שאף אחד לא נותן לך
רוב מה שתקרא על ריקנות נעצר בדיבורים: על רגשות, על חיבור לעצמך, על משמעות בכלליות. ואצל גברים העניין כמעט תמיד מכני יותר, ולכן גם פתיר יותר. ותשים לב להבדל, כי הוא כל העניין: הבעיה היא לא שמדובר ברגש. הבעיה היא שמדברים על הרגש במקום לעשות איתו משהו.
גבר מרגיש משמעותי כשהוא מייצר דברים בעלי ערך. עסק שצומח, גוף שמתחזק, משפחה שנשענת עליו, פרויקט עם טביעת אצבע שלו. הייצור הוא לא “עוד תחום בחיים” של גבר. הוא מקור הדלק, והכול נוסע עליו. וכאן צריך לדייק, כי לייצור הזה יש שני צדדים.
הצד שכמעט אף אחד לא טורח לספר עליו לגבר הוא זה: גם את ההרגשה שאיתה אתה קם בבוקר אתה מייצר. היא לא מזג אוויר שנוחת עליך משום מקום, והיא גם לא פרס שמחכה לך בסוף היום. זו יכולת, וכמו כל יכולת מתאמנים עליה ומשתפרים בה. כלומר יש לך שני מקומות ייצור: אחד בחוץ, שמשאיר סימן בעולם, ואחד בפנים, שקובע מאיזה מקום אתה בכלל ניגש לעשות את זה. וכשגבר נכבה, ברוב המקרים שניהם עצרו יחד.
ולהרגשה שאתה קם אליה בבוקר יש כתובת קבועה. אני קורא לה הבית הרגשי: הרגש שאתה חוזר אליו תמיד, בלי לבחור, כמו רגליים שמביאות אותך הביתה גם כשהראש במקום אחר. יש גברים שהבית שלהם הוא דאגה, יש כאלה שתסכול, ואצל גבר כבוי הבית הוא הרדום הזה עצמו. לא נולדת לתוכו: שנים של חזרה לאותה הרגשה, יום אחרי יום, סללו אליו שביל, עד שהיום הרגליים כבר מכירות את הדרך לבד. את כל המנגנון הזה, למה רגש מתנהג ככה ואיך בונים בית חדש, פירקתי במאמר על מוטיבציה פנימית. ודווקא זו הבשורה הטובה: בית הוא משהו שנבנה, ומה שנבנה אפשר לבנות מחדש, הפעם בכוונה. זה בדיוק מקום הייצור הפנימי שדיברנו עליו.
ועכשיו תסתכל על התקופה האחרונה שלך ביושר: מתי בפעם האחרונה ייצרת משהו ששלך? לא ביצעת משימות של אחרים. ייצרת. אם התשובה רחוקה, הריקנות שלך היא לא תעלומה. היא מנוע כבוי. וכמו מנוע, היא לא מרגישה כלום, לא כועסת ולא בוכה. פשוט לא מייצרת תנועה.
איך מזהים מנוע כבוי (ולא סתם עייפות)
חשוב להבדיל, כי הטיפול שונה לגמרי. עייפות עוברת אחרי שינה טובה או שבוע רגוע. ריקנות לא, ואלה הסימנים שלה:
הדברים שפעם הדליקו אותך משאירים אותך אדיש: החברים מתלהבים מהמשחק, מהטיול, מהעסקה החדשה, ואתה מחייך מבחוץ ומרגיש כלום. הסופ”ש לא ממלא: נחת, בילית, ובראשון בבוקר אתה בדיוק באותו מקום. אתה מתפקד מצוין, לפעמים אפילו יותר מדי, כי בעבודה לפחות יש תנועה. ומדי פעם עולה קנאה שקטה, לא בכסף של אחרים ולא ברכב שלהם, בחיות שלהם. בזה שמשהו בכלל מזיז אותם.
זיהית את עצמך? המנוע כבוי. וכיבוי, בניגוד לקלקול, הוא מצב הפיך לגמרי. תכף נגיע לאיך.
למה מנוחה ובילויים רק מחמירים
ההיגיון הטבעי אומר: אני מרגיש ריק, אז חסר לי משהו. אמלא את עצמי: עוד סדרה, עוד יציאה, עוד חופשה, עוד גלילה.
אבל ריקנות של ייצור לא מתמלאת בצריכה. תחשוב על זה דרך המשל של המנוע: כשהרכב לא מניע, אף אחד לא מנסה לפתור את זה עם עוד ריפודים ועוד מערכת שמע. ברור שהבעיה במנוע. ובכל זאת, כשהמנוע הפנימי כבוי, אנחנו מנסים בדיוק את זה: עוד נוחות, עוד בידור. וגרוע מזה: כל ערב של מילוי מבחוץ הוא עוד ערב שהמנוע לא עבד, ומחר הריקנות קצת יותר עמוקה. ככה נכנסים ללופ הריקנות: לא מייצר, אז ריק. ריק, אז בורח למילויים. בורח, אז יש עוד פחות כוח לייצר. סיבוב אחר סיבוב, לפעמים שנים. פירקתי את המעגל הזה לעומק במאמר נפרד על לופ הריקנות, כי הוא המושג המרכזי בכל השיטה שלי.
והחור הזה לא נסתם גם כשהדלי גדל. אפשר להיות מוקף בכול, עסק שעובד, בית מלא, אנשים שאוהבים אותך, ועדיין להרגיש ריק. לא בגלל שחסר עוד משהו בחוץ, אלא בגלל שהעבודה שלא נעשתה היא בפנים, ואותה אף הישג לא עושה בשבילך. כל עוד אתה רודף אחרי עוד דבר שימלא, אתה שם פלסטר על משהו שנסגר רק מבפנים.
וזו גם הסיבה שהריקנות תוקפת דווקא בשקט: בעומס אתה לפחות מבצע, יש תנועה מדומה. כשמגיע רגע נטול לחץ, מתגלה שאין תנועה אמיתית מתחת.
למה זה מכה דווקא בגברים, ודווקא בגיל הזה
זה לא מקרי שהתחושה הזאת תופסת הרבה גברים באזור השלושים והארבעים.
תסתכל מה קורה לפינות הפרטיות שלך בשנים האלה: הילדים קטנים, המשכנתא חדשה, הקריירה בשיא הדרישות. כל שעה פנויה מגויסת מיד למישהו או למשהו, והדבר הראשון שנזרק מהסירה הוא תמיד אותו דבר: הייצור שלך. הפרויקט הקטן, האימון, המיומנות שהתחלת פעם ללמוד. לא כי הפסקת לרצות. כי אין מתי.
ובגלל שגבר בנוי למדוד את עצמו בתפוקה, החוסר הזה לא מרגיש כמו יומן עמוס. הוא מרגיש כמו ריקנות. אצל גבר, תחושת המשמעות לא מגיעה מלדבר על רגשות. היא מגיעה משני מקומות: מלראות משהו קיים בעולם בגללך, ומהיכולת לייצר לעצמך את ההרגשה שממנה אתה יוצא לעשות אותו. ובשנים האלה בדיוק, לשניהם אין מקום ביומן.
רגע של יושר: מתי זה יותר מריקנות
לפני הפתרון, הבחנה אחת כדי שנדבר על אותו דבר. כל מה שכתוב פה מדבר על מנוע כבוי, על גבר תקוע, וזה הרוב המוחלט של הגברים שאני פוגש. ייאוש עמוק שנמשך שבועות, כזה ששום פעולה לא מזיזה, ובטח מחשבות על לוותר על הכול, זה סיפור אחר, רפואי, ושם פונים לעזרה מקצועית. המאמר הזה, והעבודה שאני עושה, בנויים למנוע הכבוי.
ולרוב הגברים שקוראים את זה, אלה שכבויים אבל מתפקדים, ההמשך הוא בדיוק בשבילכם.
איך מתניעים מנוע כבוי
אחת: פעולת ייצור אחת קטנה, היום. לא פרויקט. פעולה. לתקן משהו בבית שדחית חודשים. לכתוב עמוד אחד. לצאת לאימון אחד. הליכה של עשרים דקות בלי טלפון נחשבת, אם בסופה החלטת החלטה אחת. הכלל: הפעולה חייבת להשאיר אחריה משהו מוחשי, קטן ככל שיהיה. זה ההבדל בין ייצור לצריכה.
שתיים: תייצר את ההרגשה לפני, ותרשום את מה שיצא אחרי. לפני שאתה ניגש לפעולה, קח שלוש דקות ותייצר לעצמך את ההרגשה שממנה אתה רוצה לעבוד, במקום לחכות שתגיע מעצמה או להילחם בה בכוח. זה לא לשבת ולהירגע, זו עבודה בדיוק כמו הפעולה שאחריה, רק שהיא נעשית בתוך הגוף ולא על השולחן, ואת המבנה המלא שלה כתבתי במאמר על מוטיבציה פנימית. ואחרי הפעולה, כשעולה התחושה השקטה של מלאות, זאת שאתה מכיר מפעם, שים לב אליה במכוון ורשום שורה: מה ייצרתי היום. ככה אתה מלמד את המערכת שלך מחדש שהדלק בשליטתך, משני הכיוונים.
שלוש: בנה רצף, לא פיצוץ. הפיתוי אחרי ההתנעה הראשונה הוא לתכנן מהפכה. אל. כוח הרצון שלך הוא משאב מוגבל שנשרף מכל התגברות (אני קורא לו ארנק הרצון, ופירקתי אותו במאמר על משמעת עצמית), ומהפכות מרוקנות אותו תוך שבוע וקורסות. אצל גבר שיוצא מריקנות, הקריסה הזאת מסוכנת במיוחד, כי היא “מוכיחה” שאין טעם. פעולה קטנה ביום, קבועה, על השיטה שבניתי להרגלים. הרצף הוא שמטעין, לא הגודל.
ארבע: החזר לעצמך בעלות על משהו. חלק גדול מהריקנות של גברים מגיע מחיים שכולם ביצוע בשביל אחרים: הבוס, המשפחה, המשימות. מצא דבר אחד, אפילו קטן, שהוא שלך: פרויקט, מיומנות, פינה ביום. גבר צריך טריטוריה אחת שבה הוא הבעלים, לא הקבלן.
הערב הראשון: ככה זה נראה בפועל
בוא נוריד את הכול לקרקע, להערב הזה ממש.
במקום להתיישב עם הטלפון, אתה מתיישב שתי דקות בלעדיו: גב זקוף, שתי נשימות עמוקות, ותמונה אחת בראש של הדבר שאתה בונה, עד שמשהו בגוף באמת זז. לא לחכות להרגשה ולא להילחם בה, לייצר אותה. ואז אתה קם וניגש לדבר אחד שדחית: המדף העקום, המייל לרואה החשבון, עשרים דקות סדר בפינה שמעצבנת אותך חודשים. משהו של חצי שעה, לא יותר. תוך כדי יופיע קול שיגיד “מה זה משנה, זה קטן מדי בשביל הבעיה שלך”. תתעלם ותמשיך, הקול הזה הוא חלק מהלופ.
ובסוף, תעצור שנייה ותסתכל על מה שעשית. התחושה הקטנה והשקטה שתעלה, ההיא שקצת שכחת שקיימת, היא לא הפרס על מה שעשית. היא אותו דלק שהתחלת איתו, רק שעכשיו הוא חזר אליך גדול יותר. וזה בדיוק המנוע: מייצר בפנים, מייצר בחוץ, וכל צד מזין את השני. תרשום שורה אחת, בטלפון או על דף: מה ייצרתי היום. מחר, עוד שורה. זה כל הסוד, והוא קטן בכוונה.
מה מחכה בצד השני
ההתנעה הראשונה לא משנה חיים. היא עושה משהו חשוב יותר: היא מזכירה לך שהמנוע עובד. שהריקנות היא לא מי שאתה, אלא מצב שאפשר לצאת ממנו באותה דלת שנכנסת בה: הייצור.
ומשם הדרך ידועה, והיא נוסעת לשני הכיוונים: אתה מייצר את ההרגשה וניגש מתוכה לפעולה, הפעולה משאירה אחריה הוכחה, וההוכחה מחזירה לך עוד ביטחון לגשת מחר. הלופ שעבד נגדך מתחיל לעבוד בשבילך. אחרי כמה שבועות של רצף תגלה עוד משהו: הבריחות מתייבשות לבד. פתאום אין כל כך צורך בגלילה של שעתיים, לא כי נלחמת בה, כי הריקנות שהיא באה להרדים כבר לא שם. זה הסימן הכי אמין שהמנוע חזר לעבוד. אם אתה מהגברים שדווקא הצליחו בגדול ועדיין מרגישים כלום, יש לזה מאמר משלו: יש לי הכול ואני מרגיש כלום. ואת התמונה המלאה תמצא במדריך: התפתחות אישית לגברים.
המנוע שלך לא מת, גם אם הוא שקט כבר שנים. מנועים לא מתים מחוסר שימוש, הם רק מחכים. ההרגשה שאתה מייצר לעצמך הערב, פעולה אחת קטנה מתוכה, שורה אחת על דף אחריה, וההתנעה כבר קרתה.
שאלות נפוצות
מה ההבדל בין תחושת ריקנות לדיכאון?
ריקנות של מנוע כבוי זזה כשמזיזים אותה: אתה מייצר לעצמך את ההרגשה, ניגש מתוכה לפעולה אחת קטנה, ומשהו נדלק. דיכאון הוא מצב רפואי, סיפור אחר לגמרי, עם ייאוש עמוק שנמשך שבועות ולפעמים מחשבות קשות. זו לא העבודה שאני עושה, שם פונים לעזרה מקצועית. הליווי שלי בנוי לגבר תקוע עם מנוע כבוי, שזה המצב הנפוץ בהרבה.
למה אני מרגיש ריקנות דווקא כשהכול בסדר?
כי 'בסדר' זה בדיוק המקום שבו אין מלחמה שמעירה אותך. כשהכול דחוף, אתה מתפקד. כשנהיה שקט, הריקנות עולה, כי היא לא קשורה לנסיבות אלא לייצור. גבר יכול להיות בסדר גמור מבחוץ וכבוי לגמרי מבפנים, ורוב הגברים גם לא יודעים שאת ההרגשה הזאת אפשר לייצר בעצמם, בלי לחכות שהנסיבות יעשו את זה.
כמה זמן לוקח לצאת מתחושת הריקנות?
את ההתנעה הראשונה אפשר להרגיש כבר היום: מייצרים את ההרגשה בפנים וניגשים מתוכה לפעולה אחת קטנה. את היציאה האמיתית מהלופ בונים שבועות של פעולות קטנות ועקביות. מה שבטוח: עוד שבוע של מנוחה ומסכים לא יעשה את זה.